השיחה הקולנית ששמעתי בין שכנים נתנה לי השראה לכתבה זו, אך הפעם הנושא אינו טכני, אלא עצוב. בשנים האחרונות אנו עדים להתפצלות חברתית קשה, עם מחנות מנוגדים התומכים בקואליציה או באופוזיציה, אנרכיסטים וסרבנים, תומכי רפורמות ומפגינים ברחובות. ולצד כל אלו, נוספה בעיה חדשה המערערת על שגרת החיים השקטה בשכונות מגורים: עמדות הטעינה לרכבים חשמליים. במציאות שבה כל נהג רכב חשמלי שואף להטעין את רכבו קרוב לביתו, מלחמות החניה הופכות לקרב הישרדות חדש במבנים משותפים, ולעיתים אף לשדה קרב של ממש.
כולם רוצים להטעין בלילה את רכבם בבניין מגורים רב קומות. גם לפני עידן הרכבים החשמליים, כל נהג רצה לחנות קרוב ככל האפשר לכניסה לבניין.
היום, יש פרויקטים, פתרונות והרשאות המאפשרים להתקין עמדות טעינה על קירות חיצוניים של בניינים ובמקומות צמודים לבית, בהשפעת מערכות ההגנה של הבית. התקנות אלו הן בטוחות ותקניות, ואין בהן בעיה מבחינת הבטיחות, אבל הבעיה המרכזית היא במציאת מקום חניה מתאים.
במקרה שיש חברת ניהול מכובדת או ועד בית מוסכם, העניינים יכולים להיות פשוטים יותר. אך מה קורה בבניין שבו כל תושב פועל לבד? מישהו מתקין עמדת טעינה ומזין אותה מהדירה שלו, אבל המקום שבו היא מותקנת לא שייך לו באופן רשמי, והוא אינו יכול להבטיח שהמקום יהיה שמור עבורו בלבד. כל נהג אחר שיחנה שם יהיה צודק גם הוא. פעם, מקום חניה יוקרתי היה מקום שקט, מוצל מתחת לעץ או מואר בפנס רחוב, אך היום אף אחד לא דמיין שיחנה ממש מתחת לחלונות הדיירים.
בעל עמדת הטעינה מבקש: "תהיו בני אדם, יש לי כאן עמדה." אך למחרת מופיע דייר נוסף בבניין, גם הוא עם רכב חשמלי, ושואל: "בואו נשתף את המקום איכשהו." איך ניתן לחלוק את המקום כאשר כולם רוצים להטעין את הרכב שלהם בלילה?
כמובן, בבנייה של בית חדש יש לתכנן מראש מקומות חניה ולספקם עבור העתיד. את המקומות הללו יהיה צורך לרכוש ולהשתמש בהם בהתאם. אך בינתיים, באזורים בנויים קיימים, לתפוס מקום חניה ולהתקין שקע טעינה אינו פתרון מעשי.
עד אז, נמשיך להיות עדים או משתתפים במלחמות על מקום החניה, על ההישרדות, ועל הטעינה של הרכב החשמלי.
אני כמובן בעד רכבים חשמליים, ובמיוחד כאשר הם נטענים מחשמל המיוצר בדרכים נקיות יותר.
MASTAQ